המוזיאון הפלסטיני בביר זית נחנך אמנם במאי 2016 בטקס מרשים ורב משתתפים, ובנוכחות ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, אך במשך יותר משנה היה פתוח לקהל ללא תערוכות ומוצגים. היו שאמרו שריקנותו של המוזיאון מבטאת מחאה עקרונית על אי האפשרות ביצור גוף ידע תרבותי בר קיימא תחת מציאות הכיבוש, אך נראה שבפועל היה זה בעיקר תוצר של סבך בירוקרטי ופרסונלי. מנהל המוזיאון הראשון ג'ק פרסקיאן התפטר כמה חודשים לפני הפתיחה, התערוכה שתוכננה בוטלה והמנהל החדש מחמוד הווארי (Hawari) והאוצרת רים פאדה (Fadda) בנו תוכניה חדשה. תערוכת הבכורה 'ירושלים חיה' (Jerusalem Lives), נפתחה ב 27.8.17.
כשמה, התערוכה מתמקדת בירושלים ומציגים בה שמונה עשר אמנים מקומיים ובינלאומיים. באתר המוזיאון ובראיונות שונים, הווארי ופאדה, טוענים כי הם בחרו בירושלים כנושא לתערוכה הראשונה בכדי לדבר על פלסטין כולה, ולעסוק בקולוניאליזם הישראלי והמשטר הצבאי דרך הפרספקטיבה של עיר הקודש, שחוברה לה יחדיו, או שלא. התערוכה מתייחסת להתנגדות במרחב הפלסטיני-ירושלמי מנקודת מבט כלכלית, פוליטית, אידאולוגית ותרבותית ובבסיסה תמהיל בין אמנות, חומרי ארכיון ומחקר, ואג'נדה מאוד ברורה. התמה המרכזית מתבוננת במישטור המרחב הציבורי בירושלים, כביטוי לתופעה גלובלית רחבה יותר. בטקסט האוצרותי, האוצרת פאדה כותבת כי הכיבוש הישראלי מנסה לייצר עיר מפורקת וחנוקה. עיר כזו, לטענתה, היא דוגמא לנורמה חדשה של סדר גלובלי ממושטר, כפי שבפריז, לונדון וניו יורק, הפרדה, אבטחה ומעקב חונקים את הגיוון במרקם האורבני והחברתי. עפ״י פאדה, מישטורה של ירושלים מוביל לכישלון הניסיון הישראלי לייצר עיר גלובלית, ואת סיפור הכישלון, ההתנגדות והחיים הפלסטינים – התערוכה באה לספר.
הניסיון לייצר מכנה משותף עם בירות המערב אינו ברור ואף מתמיה. בעיקר כי מה שעולה מהתערוכה זה שאם יש משהו אחד לומר על ירושלים, זה שאי אפשר להשוות אותה לשום דבר אחר. התצוגה מובילה אותנו בין דוגמאות ספציפיות ומפורטות על העיר אבל הטקסט האוצרותי עסוק בהכללות בינלאומיות וגלובליות.
בפתח התערוכה חדר המוקדש לייצוגים ודימויים של ירושלים בתרבות הפלסטינית והבינלאומית: תמונות, גלויות, קטעי עיתונות, ציטוטים על ירושלים, מזכרות דתיות (מוסלמיות, יהודיות, נוצריות), מודלים שונים של אל-אקצא, בניהם מודלים יפיפיים שנבנו מחרוזים על ידי אסירים בכלא הישראלי. אל-אקצא הוא מוטיב החוזר לאורך התערוכה, ופועל בה כסמל וכדימוי מייצג לעיר כולה. פאדה בחרה בגישה אוצרותית דומיננטית ורבים מהמוצגים הם פיסות מציאות ממקורות שונים: רדי-מייד מירושלים; חומרי ארכיון; פוסטרים מעוצבים; תצוגה של חומרים דוקומנטריים – סרטים, צילומים וקטעי עיתונות. דניס סבח מרמאללה מציג עבודות גרפיות, כרזות ואינפוגרפיקה המציגות נתונים סטטיסטים שונים על העיר: דמוגרפיה, התנחלויות חינוך ותיירות, לפני ואחרי 48, לפני ואחרי 67, ועד היום. כל אלו שזורים בין עבודות האמנות ומכניסות אותן לקונטקסט רחב יותר של חיים ומאבק.
הרבה מהמוצגים מספרים על המורכבות והקשיים היומיומיים בעיר ובו בעת באים להוכיח את הקו האוצרותי של התערוכה. הצגה של תלוש ארנונה של תושב מירושלים המזרחית העומד על 60,267 ₪ מעיד על היחסים המורכבים עם הרשויות הישראליות: הארנונה היא בו בעת עדות למגורים ובעלות על נכס בעיר, ובמקביל גם הדרך היחידה לשמור על תעודת הזהות הכחולה, על כל הבעייתיות שהיא מייצגת ו״היתרון״ שהיא מקנה לבעליה על פני פלסטינים תושבי העיר או הגדה שאינם מחזיקים בה. בחלק התיעודי של התערוכה מוצגים גם צילומים (שנראה שנלקחו מגוגל תמונות) של 'מבט 2000' – מערך האבטחה והמעקב האינטנסיבי שמפעילה משטרת ישראל בעיר העתיקה. ליד הצילומים מצוטט דובר המשטרה ומספר כי גורמים אירופאים ואמריקאים באים ללמוד את מערכת האבטחה הישראלית – מה שממחיש את הטענה על ההיבט הכלכלי והגלובלי בשליטה הביטחונית על ירושלים. פאדה מציגה גם שני סרטי הסברה של עמותות ופעילי ימין ישראלים. הראשון – 'הצילו את ירושלים' – סרטון הסברה על חשש מאיבוד הרוב היהודי בעיר, ובשני אפשר לראות את ח״כ יהודה גליק מסביר בעברית ובאנגלית על עלית יהודים להר הבית. ליד שורת צילומים מחומת ההפרדה בחרה פאדה לשים את הציוץ המדובר של נתניהו התומך בטראמפ על החלטתו להקים חומה עם מקסיקו.
ההקשרים והחיבורים בין הפוליטי לאמנות, בין המציאות בהווה לייצוג שלה מעניינים ברובם אך לעיתים מתפקדים כהוכחה של טיעון ולא עומדים בזכות עצמם. נראה כי למרות שבהצהרת הכוונות של התערוכה ההתנגדות תוארה במישור התרבותי, הטיעונים נאחזים בהוכחות, מספרים ועובדות. עם זאת, הבחירה להשתמש בחומרים ישראלים כרדי מייד מעניינת במיוחד, ונראה שהם מעידים לא רק על עניין במהלכים הישראלים, אלא גם משמשים כדרך להוכיח בעלות על העיר, הפעם על דרך השלילה, דרך ההצבעה על הכוחנות והשתלטנות של הצד השני.
הזרוע השניה של התערוכה כוללת עבודות אמנות, שבדרך כלל אינן מובדלות מבחינה מרחבית או עיצובית מהתצוגה הארכיונית. מונה חאטום מציגה את Present Tense, עבודה מ- 1996 העשויה מ-2400 קוביות סבון שמן זית משכם ומרכיבות מעין פסיפס ועליהם משורטטת המפה של אזורי השליטה הפלסטינית על פי הסכם אוסלו. באוסלו, סוגיית ירושלים נדחתה להסכמי הקבע והנתק הטריטוריאלי הפלסטיני רק התעצם מאז. השרטוט המקוטע על מצע הסבון המפורק מעצים את תחושת השבירות.
מונה חאטום – Present Tense. צילום: איריס פשדצקי
אמילי ג'סיר מציגה את Where we came from – עבודת צילום וטקסט מ-2003, שניהם תוצרים של פעולה. ג'סיר פנתה לפלסטינים החיים בגלות ושאלה אותם – אם הייתי יכולה לעשות עבורך כל דבר, בכל מקום בפלסטין, מה היית מבקש? התשובות אישיות ברובן – להדליק נר בכנסיית הקבר, לאכול כנאפה, לשלם חשבון טלפון, ג'סיר מימשה בעצמה את הבקשות הלא מושגות וניסתה, מתוך החסימה ואי האפשרות, לייצר גשר. תיעוד הפעולה רק הדגיש את הפער בין האדם לגעגועים והזיכרונות.
על קירות הזכוכית הארוכים והמוארים מסביב לחלל התצוגה מציג מוחמד קזאם עבודת טקסט, (Directions (Border, העוסקת במקום, עקירה וגבולות. על הזכוכית מודבקות קואורדינטות GPS של ערים שהאמן מנוע מלבקר בהן בעקבות אזרחותו, בניהן ירושלים. רצף האותיות והמספרים יוצר הצללות ומשחקי אור וצל על הקיר שמולו. באותו המסדרון תלויה שורה ארוכה של תמונות של אנשים שנענו לקריאה של המוזיאון ושלחו תמונות אישיות מאל-אקצא או משער שכם – רצף הצילומים יוצר ארכיון קטן ומעניין של צילומי משפחות ואנשים מתקופות שונות. הצטברות הצילומים מחברת בין החוויה האנושית והפרטית בעיר לבין הארכיון המתהווה של התרבות הפלסטינית במסגרת התערוכה.
מוחמד קזאן – Directions Border. צילום: איריס פשדצקי
בניין המוזיאון העדכני תוכנן על ידי משרד אדריכלות מדבלין, הנגאן פנג (Heneghan Peng) והוא כולל חלל תצוגה, אמפיתיאטרון וגן פסלים. השלב השני של הבנייה מתוכנן ל-2026 ויכלול שטחי תצוגה נוספים, אחסון וספריה. גן הפסלים שמקיף את המוזיאון תוכנן על ידי האדריכלית הירדנית לארה זורייקאת (Zureikat). הגן מתייחס לנוף המקומי וכולל טרסות ובוסתן פלסטיני מסורתי. מציגים בו 17 אמנים עם עבודות שרובן נעשו במיוחד עבורו.
צמד האמנים המעניין באסל עבאס ורואן אבו-רחמה מציג בגן הצבה של מסכות קדומות וסאונד. העבודה 'We know what it is for / We who have used it' היא חלק מעיסוק מתמשך של האמנים במסכות, עיסוק הכולל וריאציות שונות של תצוגה והצבה. המסכות הן העתק של מסכות ניאוליתיות מהרי יהודה ומדבר יהודה שהוצגו במוזיאון ישראל (בתערוכה 'פנים אל פנים: המסכות העתיקות בעולם') ושוחזרו בהדפסת תלת מימד מתוך מאתר המוזיאון. המסכות מפוזרות בגן וליד כל מסכה מוצב רמקול ממנו בוקעים סיפורים על הכפרים הפלסטינים שנהרסו בהרי יהודה. באופן זה, האמנים בונים רצף בין ההיסטוריה והארכאולוגיה של המקום ושל הכפרים הפלסטינים שנהרסו ב-1948. המסכות עומדות כמו רוחות רפאים על שיפוד ולועגות למוזיאון ישראל, בבחינת הגונב מגנב פטור.
נידה סינוקרוט בעבודה (KA (Oslo מתייחס גם הוא להסכמי אוסלו כאל נקודת ציון. סינוקרוט יצר פסל המורכב מכפות חפירה של טרקטור. הכפות מחוברות זו אל זו ומוצבות הפוך כך שהן פונות אל השמים במקום אל האדמה כמו בשימוש המקורי שלהן. החיבור בניהן יוצר צורה הנראית כמו ההירוגליף – קא. סינוקרוט מדבר בראיונות על פעולת הבנייה של חומת ההפרדה ומתייחס אל יכולת הבניה וההרס של כפות החפירה. במיתולוגיה המצרית, 'קא' הוא מעין כפיל רוחני החי בגוף האדם ונעלם עם מות הגוף. אם הגוף נעלם, גם הכפיל הרוחני ימות והאדם מאבד את הסיכוי לחיי נצח, לכן המצרים חנטו את מתיהם. במובן הזה, סינוקרוט יצר דימוי התלוי על בלימה ומפנה לבניית חומת ההפרדה כנקודת מעבר בזמן ובמרחב. הוא ממקם את הקא של אדמת פלסטין בהסכמי אוסלו – כקו פרשת המים, כנקודה שמסמלת מעבר בין חיים למוות, בין ייאוש לתקווה.
התערוכה הראשונה של המוזיאון הפלסטיני מתבוננת מביר זית על ירושלים. יש בה אהבה וזיכרונות אבל היא לא שיר הלל לעיר ולא עוסקת בנוסטלגיה וגעגועים לירושלים טרום 48. התערוכה לא עוסקת בתיאור המעלות של ירושלים או בלהסביר למה ירושלים היא סלע הקיום הפלסטיני אלא פשוט מתמקדת במשמעות שלה בחיים היומיומים, מבלי להיות שיפוטית או להאדיר, מבלי להצדיק או לתהות האם ירושלים שווה את זה, את כל ההתנגדות הזו. התערוכה מערבבת בדרכים שונות בין הצבעה על הכאב לבין מחויבות אידאולוגית לשמור על הרצף התרבותי, להתנגד למחיקה, לשחזר ולייצר את הסיפור הפלסטיני. עם זאת, הניסיון האוצרותי להקנות לכל אלו תוקף והקשר בינלאומי שומט לעיתים את הקרקע מתחת לטיעונים עצמם, מתעלם מאופן מאוד ספציפי ויומיומי של שליטה, ומנסה ללא הצלחה רבה להגיד דבר דומה על פאריז, ניו יורק, ירושלים – ערים שונות ביבשות שונות ובמציאות חיים מאוד שונה.
ירושלים חיה – Jerusalem Lives. אוצרת: רים פאדה. 27.8.17 עד 31.01.2018.
עוד באותו נושא
» איריס פשדצקי | מכתבים לפריץ ופול
» מרכז אמנות יפתח בבית משפחתה של אמילי ג׳אסיר בבית לחם