תערוכת היחיד של אינאס חלבי ׳מכתבים לפריץ ופול׳ נסגרה ב 24.11 בגלריה אל מעמל בעיר העתיקה בירושלים. חלבי, אמנית פלסטינית ירושלמית, התחקתה אחר האוסף האתנוגרפי של פריץ ופול סראסין השווייצרים "בני דודים, נאהבים ומדענים" (מתוך טקסט התערוכה). הסראסינים ערכו מסעות אל הודו המזרחית, אפריקה והמזרח התיכון בין השנים 1893 ו-1907. הם צילמו ותיעדו בדייקנות האופיינית לתקופה וחזרו עם מחקרים כתובים, תצלומים וחפצים שמצאו את דרכם בסופו של דבר אל המוזיאון האתנוגרפי והמוזיאון להיסטוריה של הטבע בבאזל, שווייץ, שם הם מוצגים עד היום.
על פני שתי קומות הגלריה, חלבי מציגה צילומים ופריטים מהאוסף של פריץ ופול. חלקם מוצגים כפי שהם במוזיאון, ובאחרים חלבי מבצעת שינויים, הוספות והסתרות. היא מוחקת את התושבים המקומיים מהצילום, שהיו הסיבה לקיום התצלום מלכתחילה ומדגישה על ידי כך את הפער ויחסי הכוחות שבין המצולמים למצלמים. הצילום, כמו האתנוגרפיה, המוזיאון, משלחת המחקר, הארכיון והאספן, כולם כלי שרת של ההיסטוריה וההווה של המנצחים. עד כאן, טענה מוכרת. המחקר החזותי והפואטי של חלבי מתבונן על שתיקת המצולמים, שתיקת האנשים, המקומות והחפצים שנגזלו ונעלמו, ומנכיח אותם שוב, בדימוי, בסיפור, בזיכרון.
בצילום ׳נושא המזוודות שלי בנווארה אליה׳ המחיקה מוציאה את האנושי מהצילום ומותירה את הריקשה, כלי התחבורה של המעמדות העליונים באותן שנים, כפסל סביבתי לא שימושי. מהגרסה המקורית של צילום הציידים תושבי סרי לנקה, נמחקו שני אנשי ודה (Vedda), האחד מחזיק בגרזן והשני מחזיק חץ וקשת. את צילום הנערה מהאי סולאווסי באינדונזיה, צילמו פול ופריץ סראסין באחת מהנסיעות שלהם לאי. הנערה צולמה ערומה, חלבי מלבישה אותה ומדגישה את המבט המדעי והמחפצן, האופייני למחקר האתנוגרפי המערבי במפנה המאה העשרים.
Inas Halabi, ‘Toraja Girl (Altered photograph)’, 2017.
במרכז הגלריה צילום גדול. שתי דמויות עומדות מעל גופת פיל, אלו הם פריץ ופול סראסין עומדים בגאווה ליד ומעל פילה שהרגו באחד ממסעות הציד שלהם. חלבי מסתירה ומעלימה את פניהם של הציידים-צלמים עם אותן המסכות שנלקחו על ידם במהלך המסע שלהם לסרי לנקה בשנת 1891. המסיכות מאוחסנות כיום במוזיאון האתנוגרפי יחד עם הצילום שלהם עם הפיל וצילומים וחפצים אחרים שנאספו על ידי הסראסינים. חלבי חוזרת אל אותו צילום גם בעבודת הוידאו ׳מכתבים לפריץ ולפול׳ ומתארת את המפגש שלה עם הצילום הזה כראשיתה של ההתעניינות באוסף.
Drs Fritz and Paul Sarasin with Dead Elephant in Siri Lanka, 1883 – 1886, Letters to Fritz and Paul, Inas Halabi 2017
"פול ופריץ היקרים" היא פונה אליהם בראשית הוידאו, "עברו שבועות מהמפגש הראשון והפנים שלכם ממשיכות לרדוף אותי" המצלמה משוטטת לעומק התצלום ובוחנת אותו בקפידה. היא מתקרבת אל היד האוחזת בפגיון, אל הרגל שדורכת על רגלו של הפיל. "מה חיפשתם שם באיים האלו?" היא שואלת. חלבי מנהלת איתם שיחה חד צדדית, שואלת שאלות, מנסה להבין את שורש המבט שלהם, להתקרב אליהם באופן כמעט אמפתי.
הוידאו נותן מפתחות להבין את מהלך התערוכה כולה. הוא מתאר את המסע של האמנית עם הצילומים של פריץ ופול, שחלקם מוצגים לצד הוידאו. השיחה הדמיונית של חלבי עם הצמד השווייצרי מבקשת לפענח את המניעים שלהם וקושרת בין היותם אנשים פרטים, עם מניעים אישיים, לבין האוסף שמוצג בסופו של דבר במוזיאון – כלומר נהיה למאגר סמכותי של זכרון וידע. הוידאו מדגיש את יחסה של חלבי למרחב, למקום. על רקע צילומי נוף יפים עם נטייה לרומנטיזציה שצילמו פריץ ופול, קולה של חלבי מספר את סיפורם של 900 תושבי מקאסאר, אינדונזיה, שבויים שאולצו ע״י חיילים הולנדים לקפוץ אל מותם אל מעבר לצוקים. המקרה מתואר בלקוניות בזמן שהוידאו מתעכב ומשתהה על צילום נוף. המצלמה מתקרבת לצוקים אך ההתקרבות לא מוסיפה אינפורמציה על מקום שהתרחשה בו אלימות ועכשיו, כתצלום, הוא נראה הר ככל ההרים. הוידאו עוסק בעדות, בשכחה (בדומה לעבודות קודמות של חלבי) ובנוף כעד אילם לעוול שהתרחש. בהמשך העבודה מתברר שגם מכתבי האהבה שכתבו פריץ ופול זה לזה הוחרמו ע״י משפחתם, ולמעשה נעלמו מדברי הימים.
Letters to Fritz and Paul_ Part 1 from Ih on Vimeo
התערוכה כולה, ועבודת הוידאו בפרט, עוסקים במדיום הצילומי ובמערכת היחסים החמקמקה שלו עם מושג הזיכרון. על רקע אחד מצילומי ההרים חלבי אומרת – ״המרחב משתף פעולה עם השכחה", ומצהירה בעצמה על הכישלון המובנה של מעשה התיעוד. גם הצילומים של פריץ ופול מספקים עדות מפוקפקת למדי על המצולמים ומעידים בעיקר על מי שצילם אותם. על ידי מחיקה והסתרה ודרך התבוננות מנחה בוידאו, חלבי מערערת על היכולת של מוסדות כמו מוזיאונים אתנוגרפיים לאחוז בסיפור של תרבות הזרה להם, ואולי גם על היכולת של המוזיאון באשר הוא לספר ולתווך את הידע האנושי.
חלבי כותבת שהעניין שלה בפריץ ופול הוא לא הסיפור הספציפי שלהם אלא "מערכת היחסים שלה עם הקולוניאליזם". אמרה ולא הוסיפה. הנקודה הזו נותרת מרומזת ולא לגמרי מפוענחת – האם ההקשר הפלסטיני המקומי הוא מובן מאליו? או להפך, זהו חיבור שולי? העבודה מְנֶמוֹסינה, עליה קיבלה חלבי את פרס האמן הפלסטיני הצעיר בשנה שעברה עסקה במובהק בנרטיב הפלסטיני ובחוסר היכולת לספר את הסיפור או לייצר עדות כשהזיכרון מתפצל לענפים רבים. על רקע זאת, והעובדה שהתערוכה מוצגת בירושלים ולא בשווייץ, מתחדדת ההחסרה שעשתה חלבי על דמותה שלה מהתמונה.
באופן מעט אירוני, פול סראסין ייסד את הפארק הלאומי בשוויץ והיה ממנהיגי התנועה השוויצרית לשימור טבע ובעלי חיים. בדומה לכך, הסראסינים הביטו על מושאי המחקר שלהם באסיה כעל ערכים הראוים לשימור, תצוגה ומחקר. בעבודות המוצגות בתערוכה, חלבי מעתיקה מהמדענים את הפרקטיקה שלהם: היא מצלמת ומייבאת חומרים מיבשת אחרת, מפקיעה אותם מקונטקסט, מציצה לחייהם אישיים של מושאי מחקרה, בוחרת, מסננת, מדגישה ומוסיפה, מוחקת ומסתירה – גם את עצמה. חלבי למעשה חוקרת ומשמרת את האוסף של הסארסינים, דוקא בניסיון לנטרל ממנו את היומרה המדעית. היא קוראת ומציגה מחדש את האוסף כנקודת מבטם האישית, המהווה לכל היותר עדות לרוח הזמן באירופה במפנה המאה העשרים, ולמנגנון המוזיאלי המשמר אותו עד היום.
אינאס חלבי, מכתבים לפריץ ופול. 11.10.17 עד 24.11.2017, גלריה אל מעמל.
עוד באותו נושא
» איריס פשדצקי | ירושלים חיה?