הרימון ושדון הקברים היָשֵׁן (The Pomegranate and the Sleeping Ghoul), תערוכת יחיד של האמנית הפלסטינית ג׳ומענה אמיל עבוד חתמה את שנת 2017 בדארת אל פונן, מרכז האמנות העכשווית המוביל בעמאן. תוכנית 2017 הוקדשה לפלסטין והציגה אמנים פלסטינים עכשווים כחאלד חורייני, סמירה בדרן ועמאר חמאש, יחד עם תערוכות מחקריות שעסקו בראשית הציור, הצילום והעיתונות בפלסטין של סוף המאה 19 ותחילת המאה ה- 20. לדברי האוצרים המטרה היתה לעסוק בפלסטין ובהמשכיות התרבות והמורשת לאורך ההיסטוריה.
בתערוכה הרחבה שננעלה ב 11.1.2018, ג'ומאנה אמיל עבוד, אמנית החוקרת מזה שני עשורים מיתוסים וסיפורי עם פלסטינים הציגה העוסקת בזכרון האוראלי הפלסטיני. אמיל עבוד חוקרת את הסיפורים מתוך רצון לעסוק בזהותה שלה, כבת להורים פלסטינים תושבי הגליל, שהיגרו לקנדה וחזרו כעבור 13 שנים. היא חיפשה סיפורי עם, סיפורי ילדות, סיפורי ילדים, אמנות טפלות, ובדקה את התפקיד שלהם בעיצוב והבנית זהות, בחיבור אל המרחב, אל הנוף. התערוכה מתבססת על שני ספרים: דברי, ציפור, דברי שנית, המאגד סיפורי עם פלסטינים בעריכת אברהים מוהאווי ושריף כנעני, והספר מעיינות רדופים ושדי מים בפלסטין שפורסם ב 1922 ע״י האתנולוג תאופיק כנען.
עבוד אוספת את הסיפורים ויוצרת בעקבותם ועבורם דימוים חזותיים, ציורים, פסלים ווידאו. חלק מהעבודות הן אילוסטרציה לדמויות מהסיפורים וחלקן פרשנויות לתמות ומוטיבים שחוזרים על עצמן. עבוד מדברת על כך שהציורים היו עבורה ניסיון להיזכר בזיכרונות ילדות, לחבר מחדש את הפרגמנטים של השכחה. התערוכה בעמאן (שחלקים ממנה הוצגו במסגרת ביאנלה קלנדיה ב 2016) נפתחת בתצוגה של הציורים, ולצידם פסלים ועבודות עץ חדשות. הציורים והפסלים חיים וצבעונים, ילדותיים ואנושיים. דמויות מתוך עולם הפנטזיה, השדים המסעות וההרפתקאות המתקיים בסיפורי העם.
ג׳ומענה אמיל עבוד – The pomegranate and the sleeping ghoul. צילום: איריס פשדצקי
בחדר הסמוך, מוקרנת בשלושה ערוצים עבודת הוידאו (Maskouneh (Inhabited. עבוד חברה לעיסא פריג' וביחד הם השתמשו בספר של כנען כמדריך. Maskouneh הוא צילום מחודש של אותם מקומות בפלסטין ההיסטורית המצויינים בספרו של כנען, 80% מהם נעלמו או זזו במרחב עקב הכיבוש ופגעי הזמן. עבוד משוטטת בפלסטין ההיסטורית בעקבות מקורות המים ומרכיבה וידאו שעוסק בנוף וזכרון ובו זמנית משמש כגלעד לסיפורים שבעל פה. העבודה מתעדת מקומות שהיו פעם עוגן חי של מיתוסים, מסורות וסיפורים שעברו מדור לדור. עם העלמות הסיפור נעלמה גם האחיזה במקום.
אמיל עבוד עוסקת בסיפורי העם הפלסטינים ובמקום שלהם בתרבות, בנוף ובזהות קולקטיבית, כנקודת חיבור בין המקום והטבע לזהות אישית. במציאות בה הסיפורים הפכו לזיכרון והטבע משתנה ללא הרף, התערוכה היא קריאה פוליטית של מרחב הזיכרון המאבד אחיזה ומתפוגג. המקומות אותם מצלמים אמיל עבוד ופאריג׳ הם מרחבים ריקים מנוכחות אנושית, והשקט ששורר בהם הוא לא שקט של מרחב קסום, אפוף שדים ורוחות, אלא שקט של נטישה. של סיפורים שאין מי שיספר אותם ואין מי שיקשיב עוד.
ג׳ומענה אמיל עבוד – Maskouneh. צילום: איריס פשדצקי
ביקרתי בתערוכתה של אמיל עבוד לאחר ההכרה של דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל. מחוץ לדארת אל פונון, רחובות עמאן שוקקים אנשים, כרזות והפגנות. טראמפ הוא נושא השיחה המרכזי ובכל מקום יש תמונות של הר הבית. כפי שאמיל עבוד עוסקת בשכחה וברצון לזכור, כך גם ההפגנות בבירת ירדן עוסקות ברצון להשאיר את הסיפור חי, את המיתוס מחובר למרחב ממנו הוא נוצר. עבוד מקשיבה לסיפורים נעלמים, נאבקת בהתמוססות המסורת הסיפורית ועולם הדימויים והדמויות עליו גדלה. בדומה לזה, הרחוב הפלסטיני בעמאן נאבק באבדן, הסמלי והגשמי של ירושלים.
עוד באותו נושא
» איריס פשדצקי | מכתבים לפריץ ופול
» איריס פשדצקי | ירושלים חיה?